בעיות קשב וריכוז והטיפול ההומאופתי

טיפול בהפרעות קשב וריכוז בהומיאופתיה, ועיקרון "התמונה השלמה".

מאת גיא טידור RCHom, מנהל מכללת רמדי- לימודי הומיאופתיה, המרכז לרפואת הרמב"ם. 

הקדמה:

בעידן הנוכחי, הספקנו כבר רובנו לזהות בעצמנו, באחד מבני המשפחה שלנו, או אצל מכרים שלנו, את הקושי לשבת מרוכז ולהתרכז בעניין אחד, במורה, במרצה, בשיעורי הבית או בעבודה במשרד. היום, ילדים ומבוגרים רבים מאובחנים כסובלים מהפרעות "קשב וריכוז", במה שנראה כמגיפה והפך לאחת מהבעיות הנפוצות ביותר בקרב האוכלוסייה.

"הפרעת קשב וריכוז", או "הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות" (השם המעודכן) היא אולי התופעה הסובלת ביותר מאבחון-יתר, אבחון שגוי המוביל לטיפול שלא לצורך. עובדה זו גוררת מיליוני בני אדם להתמודד עם הבעיה הלא נכונה המפריעה לחייהם. כתוצאה מכך, אבחון היתר גורר מיליוני בני אדם, וחמור אולי יותר- מיליוני ילדים, לקבל טיפול תרופתי פסיכיאטרי מזיק שאין לקחת בקלות ראש את ההשלכות שלו.  

חשוב לי להסביר בראשית המאמר, שאין כאן שום אמירה כנגד הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי המקובל לילדים או מבוגרים המאובחנים עם בעיות קשב וריכוז, שלעיתים הוא הטיפול הנכון, אלא לדון בנושא ולהציע נקודות תצפית שונות.

הסוגייה של הפרעות קשב וריכוז היא סוגייה רחבה כל כך, שבמאמר של 2500 מילים לא אצליח לשתף ולהכניס את כל מסקנותיי, אבל כן אוכל לדון בראשי פרקים בבעיה ולחשוף אתכם הקוראים לגישות חשיבה שונות ולאחריהן להציע פתרונות שאולי תשקלו אם תתקלו בבעיה כזו במשפחה.

סקירת התופעה:

הפרעת קשב וריכוז (והיפראקטיביות), המוכרת יותר בשמות כמו ADHD (Attention Deficit Hyperactive Disorder) או ADD (אותו הדבר ללא פעלתנות היתר) היא הפרעה נוירולוגית התפתחותית נפוצה מאד. היא מאובחנת בכ- 10% ויותר מהאוכלוסייה ומופיעה בכל שכבות הגיל, מילדים רכים ועד קשישים.

הפרעות קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות גורמות להפרעה בלימודים, במקום העבודה, ביחסים אישיים ועוד. הסימפטומים הבולטים בהפרעה הם היסח הדעת וחוסר יכולת להתמקד בענייני היום, כשאליהם מצטרפת לעתים פעלתנות יתר. הפרעות נוספות שמצטרפות לאלו הם הפרעה כללית בתפקוד, בעיה ביצירת קשרים חברתיים, פגיעה בתפיסת העצמי ופגיעה במוטיבציה לפעולה.  

הדבר החשוב ביותר בטיפול, בכל טיפול, הוא האבחון

אלברט איינשטיין ניסח משפט קצר וקולע: "ניסוח הבעיה, חשוב לא פחות מפתרונה".
והוא צדק.
אבחנה נכונה יכולה להוביל לפתרון מתאים- אבחנה שגויה, כמעט בהכרח תוביל לטיפול שגוי שיתחיל שרשרת אירועים לא חיובית.
כאשר אנחנו בוחנים תופעה כמו הפרעת קשב וריכוז, חובה עלינו כמטפלים, כהורים האחראיים לבריאותם הנפשית של ילדנו, כבני זוג התומכים בשותף.ה שלנו לחיים, לבחון את הבעיה ולברר: האם מכלול התלונות והסימפטומים מצביע באמת על בעיה של קשב וריכוז או שלא?

דרך האבחון המקובלת היום היא סכמתית מאד ואינה מתייחסת כמעט לילד (או למבוגר) הנבחן ולייחודיות שלו.
על פי הגרסה החמישית של ה-
DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי), ישנם 9 קריטריונים לתופעה, כאשר ילד המבטא 6 מתוכם או מבוגר המבטא 5 מתוכם, יאובחנו כסובלים מבעיות של קשב וריכוז. העניין באמת מקל על ביצוע האבחון, אלא שאליה וקוץ בה:
הקריטריונים, באופן בו נבחרו ע"י איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי, קשורים מטבעם אחד בשני באופן כזה שאדם הסובל מקריטריון אחד, בוודאות, יענה גם לשלושה או ארבעה מדדים נוספים מתוך התשעה, משום שהם מותנים אחד בשני.
לדוגמה, ילד מאחר המתקשה בארגון מטלות ומאחר לשיעור (קריטריון #5), בהכרח יתקשה להיכנס לשיעור ולשמור על קשב בנושא אותו פגש באיחור (קריטריון #2), ובהכרח יטעה בתרגילים או במענה לשאלות המורה בשיעור אליו הוא נכנס באיחור (קריטריון #1). סביר מאד שהוא לא ירצה לענות לשאלות או לקרוא את שיעורי הבית בנושא, כי הוא מאחר ופספס ולא מרגיש בטוח בעצמו (קריטריון #6). סביר מאד גם שייראה כאילו הוא בכלל לא מתעניין בשיעור (#3). במצב כזה הוא בוודאי יתקשה לעקוב אחרי מהלך השיעור והוראות המורה (קריטריון #4) וכך עוד עשרות דוגמאות (זהו תיאור של מקרה אמיתי מהקליניקה).
לפיכך, ילד הסובל מקשיים בהתארגנות בוקר, אולי אפילו מהתארגנות הבוקר של ההורה, יענה בהכרח למרבית הקריטריונים אם לא לכולם.

אציג לכם כאן שתי דוגמאות נוספות מהקליניקה שלי של ילדים שאובחנו ב- ADHD ושבחקירת עומק שלי ולאחר חקירה חוזרת שנערכה לבקשתי על ידי איש המקצוע ממנו הגיעו, התגלו כמקרים אחרים לחלוטין מאותן אבחנות שגויות:

מקרה 1: ילד בן 9, לומד בכיתה ה' בה 36 תלמידים מאזור המרכז. הוא אובחן כסובל מ-ADHD. המורה מדווחת שהוא לא מפסיק לדבר, לנסות להצחיק את הכיתה ולספר בדיחות שמפריעות לשיעור. הוא עונה בציניות לכל הערה, מסתובב אחורה לכיוון השורות האחרונות בכיתה ומפתח מריבות עם הילדים. כשהמורה פונה אליו הוא משפיל עיניים ושותק, אבל אחרי דקה שוב העניין חוזר על עצמו. המורה מדווחת שהוא לא זוכר כלום ובאמת, הציונים שלו נמוכים מאד.

מקרה 2: ילדה בת 12, לומדת בכיתה ז' וגרה בצפון הארץ, הגיעה לטיפולי לאחר אבחון של ADHD. הילדה לא מקשיבה בשיעורים, היא זזה ללא הפסקה בכיתה, לא קשובה, מציירת, מוסחת בקלות והיא לא זוכרת על מה החומר. היא נוטה להרים את הידיים בקלות על בנות אחרות. המורה מדווחת שהיא מאד מנומסת וצייתנית כלפיה, אבל היא נראית כחסרת מוטיבציה ללימודים, עסוקה יותר בנעשה בכיתה מאשר בשיעור. ככה זה בכל השיעורים אצל כל המורים.

זו דוגמה לשני מקרים קלאסיים שמאובחנים בהפרעות קשב ריכוז והיפראקטיביות. לשניהם הומלצה נטילת ריטלין. בתשאול מצאתי שהילד הראשון סבל מביטחון עצמי נמוך ומתחושה שכולם מדברים עליו ויורדים עליו. הוא הילד הנמוך בכיתה, והאמצעי שלו לרכוש מעמד הוא דרך ההצחקה והציניות. כל מילה שנאמרה מאחורי גבו, נאמרה מבחינתו עליו והוא חייב היה להגיב. לבקשת ההורים, שוחחתי ארוכות עם המורה להבהרת המצב ולמציאת דרכים יצירתיות להתמודדות. רמדי הומאופתית מתאימה פתרה את הבעיה בתוך מספר חודשים.
הילדה מהמקרה השני היא ילדה מקסימה ומתוקה. היא עלתה לארץ שלוש שנים לפני שהגיעה אלי ומבחינה חברתית היא נלחמת על מעמדה. בדיקת השמיעה שנעשתה במהלך האבחון אצל הרופא, יצאה לא חד משמעית ולא נתנו עליה את דעת במידה מספקת. במהלך השיחות עמה, הבנו שגם עניין השמיעה תמך בקושי שלה בהתנהלות בכיתה, ולצד הזרות המובנית, פקטור הגיל ועניינים נוספים, נוצרו מספר בעיות חברתיות. בשיח משותף עם ההורים והמורים, הותר לה לצייר בשיעור, מקום הישיבה בכיתה הוחלף למקום בו זווית הראיה שלה קלטה את הכיתה כולה. במקביל לטיפול ההומאופתי שהותאם לה אישית ולהנחיות תזונה שהותאמו לה באופן אישי, היא נשלחה לבדיקת שמיעה מעמיקה יותר.
כיצד הייתה עוזרת בשני המקרים הללו תרופה נויירולוגית/פסיכיאטרית?

כאשר אנחנו מדברים על אבחון נכון, אנחנו מציעים בטיפול ההומאופתי בניית ציר זמן של המטופל (Time-line) ובו אנחנו ממקמים על הציר את כל הסיפור של המטופל עם כל התלונות הנוספות הקשורות או שאינן קשורות (כביכול) לתופעה. אנחנו מנתחים את סדר היום של המטופל, המבנה המשפחתי והאינטראקציות הבין-אישיות בתוך המשפחה, תחביבים, אופי כללי של המטופל והמשטר התזונתי שלו, נטיות מבניות-גופניות, נטיות רגשיות ועוד. בהומאופתיה, אנחנו רואים בכל אדם תופעה אחת שלמה, כשכל המרכיבים המוזכרים כאן קשורים אחד בשני ומזינים ומאפשרים את קיומו האחד של השני.
ניקח את הדוגמה של אותו הילד המאחר בכל בוקר לבית הספר, בגלל קשיי ההתארגנות של אבא שלו המסיע אותו באיחור (!), נאסוף את כל הסימפטומים שלו ונמקם אותם על ציר זמן. כך נוכל להבין את הקשר בין כל התופעות שהוא סובל מהן ולבנות לו מערך התנהלותי מיטיב, גם מהבחינה המשפחתית.

מהו הטיפול המקובל כיום ברפואה הציבורית?

הרפואה הציבורית, היא רפואה שמתמקדת בעיקר במתן פתרון זמני לבעיות כרוניות ופחות בניסיונות לעקור מהשורש את הבעיה האמיתית. הטיפול הרפואי הציבורי בדור האחרון התקדם והשתכלל ללא כל ספק, והפתרונות שהוא מציע הם לעיתים הדבר המתאים באמת. אף על פי כן, למערכת הציבורית לא תמיד יש היכולת או הפניות לייצר טיפולים פרטניים המקיפים את הפציינט מכל הכיוונים, לרבות התאמות חינוכיות הולמות, הדרכה הורית, תזונה ראויה ויצירת הקשרים בין כל הנתונים שנאספו מתוך מטרה לבניית תמונת המצב המלאה של כל פציינט ופציינט.

הטיפול התרופתי המוצע במרבית המקרים הוא טיפול רפואי פסיכיאטרי הידוע ומוכר לכולנו: הריטלין, ריטלין SR, ריטלין LA, אטנט וקונצרטה.

לצד הטיפולים התרופתיים המוכרים מציעה הרפואה אפשרויות נוספות כמו נויירופידבק, ביופידבק ואימונים אישיים, אבל אלו פחות מותאמים לילדים.

ומה הבעיה בגישת הטיפול הזו?

חשוב לציין שישנם מקרים בהם הטיפול התרופתי הנויירולוגי/פסיכיאטרי הוא הדבר הראוי והמתאים והוא יעניק רווחה מסוימת למטופל. לעיתים, טיפול תרופתי שכזה מהווה מעין גשר לטיפול הכולל והנכון שאמור להינתן לפציינט.

עם זאת, חשוב שנבין לרגע מהי הבעיה בנוגע לפתרון הזה.
הטיפול התרופתי לבעיות קשב וריכוז לא נוגע ולא מתיימר לגעת בגורמים לבעיה. הוא מתייחס לבעיה כאל משהו נפרד שלא תלוי בשאר הבעיות של המטופל ובאורח חייו. מה ההיגיון להתנהל כך?

המצב הזה יוצר מספר בעיות ופרדוקסים שאין להם פתרון:
הפרדוקס הראשון- הוא ההתנהלות הנוירולוגית. במרשם תרופות כמו המתילפנידאט (
Methylphenidate) המוכרות בשמות ריטלין וקונצרטה, מכוון הרופא לייצר פעולה פסיכואקטיבית. אלו הן תרופות פסיכיאטריות ממריצות הניתנות למערכת העצבים המרכזית. התרופות הללו נכללות במשפחת הפנתילאמינים והחומר הפעיל בה דומה לאדרנלין, נוראדרנלין, קוקאין, אפדרין, אמפטמין, מתאמפטמין וגם MDMA. אכן.

אז מה הבעיה?
הבעיה היא שפעולה ממריצה שכזו היא פעולה זמנית בלבד. מטבע ההתנהלות בגוף האדם, לאחר כל פעולה חיצונית הפועלת על המערכת, מגיעה פעולת נגד (מה שנקרא: פעולה שניונית) שעיקרה הוא ההתנגדות או התגובה של הגוף לחומר החיצוני. זו הסיבה שנראה פעמים רבות את הילדים שהצליחו להתרכז בכיתה ושיפרו את הציונים שלהם, מדווחים על עייפות, כבדות, חוסר תאבון, בעיות ביצירת קשרים ומצב רוח ירוד בשעות אחר הצהריים עם התפוגגות פעולת התרופה. וזה עניין שאין להקל בו ראש (ואם אתם רוצים דוגמא מתחום אחר, אז זו הסיבה שאחרי ההתעוררות שהקפה גורם מתפוגגת, מגיעה עייפות קשה יותר מזו שהייתה קודם לכן).

פרדוקס #2 הוא עניין האינטראקציה בין ההורמונים בגוף האדם (האדם השלם). מנגנון הפעולה של תרופות אלו מכוון בעיקר לעיכוב הספיגה החוזרת של הדופמין האחראי בין השאר על תפקודים קוגניטיביים כמו זיכרון, למידה, קשב ותנועה. אבל לנו, זה חשוב מאד להבין ולזכור את העובדה שכל שחרור של כל הורמון/כימיקל בגוף האדם, הוא חלק משרשרת שלמה של הפרשות חומרים מֵאַקְטֵבִים וּמְשַׁפְעֵלִים ולכן, התערבות חיצונית זמנית, שמטרתה לא לשפר ולרפא את המהלך השלם הלא-בריא, תייצר בהכרח השלכות במנגנונים אחרים, מהלך שניתן בהחלט לזהות אצל מטופלים הנוטלים תרופות אלו.

בעיה #3 מעלה תמיהות רבות. נכון שאת המרשם לתרופות הפסיכיאטריות האלו רושם נוירולוג או רופא המשפחה, אבל הרוח הנושבת מאחורי הקלעים הם במקרים רבים מדי המורים או אנשי החינוך. מה משמעות הדבר? משמעות הדבר היא שתרופות אלו נרשמות לעיתים מטעמי נוחות, משיקולים זרים לבריאות ומחוסר היכולת של המערכת להכיל את הילד המתקשה, ולכן, אם תרופה נרשמת באופן שאינו תואם את המצב האמיתי, היא מייצרת שרשרת של חולי ולא שרשור של תהליכי הבראה.  

למה הכוונה בטיפול שאינו תואם את המצב האמיתי?

ברור לנו כי הגישה הנפוצה בכל מה שקשור למטופלים הסובלים מקושי בקשב וריכוז (ולעיתים בצירוף היפר-אקטיביות) היא כזו המתעלמת לחלוטין מהסיפור השלם. יתרה מזאת, ברבים מהמקרים, הפתרון המוצע הוא פתרון שאינו קשור לבעיה האמיתית או למקורה.

במקרים אלו, המטופל מקבל את התרופות הפסיכיאטריות כטיפול עבור בעיות הקשב והריכוז מבלי להתייחס בכלל לגורמים שלהם. פעמים רבות זו "המציאות שמכתיבה" את הטיפול התרופתי. לדוגמה: ילד שהוא חופשי ברוחו (מה שנקראFree spirit ) יתקשה בבית ספר "רגיל". הקושי שלו יהיה תוצאה של הטבע הבסיסי שלו שנפגש במסגרת הפוכה. הוא לא חולה והוא לא זקוק לשום טיפול תרופתי. במקרה כזה יהיה הגיוני יותר למצוא לילד בית-ספר שזורם טוב יותר עם הטבע שלו. אם אין בנמצא, יש לחשוב על דרכים אחרות.  

דוגמה אחרת ונפוצה הרבה יותר, היא הניסיון לגשר על הפערים הגדולים שבין אורח החיים המהיר והדיגיטלי לבין מורה המתנהל באיטיות ושלא עשה את ההתאמות הנדרשות לקצב של ילדי הדור הזה. פעמים רבות, במצב כזה, נראה חוסר יכולת להתרכז, התנהגות שבואו ונודה על האמת- היא מובנת וברורה.

דוגמה נוספת, גם היא מצב שכיח, ובו ניתנת אבחנה של בעיות בקושי וריכוז למצבים שמוצאם מחוסר ביטחון של הילד או מבעיות אחרות לחלוטין, הגוזלות את תשומת לבו של הילד גם במהלך השיעורים. לכן יכול להיראות בעיני המורה כאילו והוא אינו מרוכז. כל המצבים האלו, הם מצבים בהם ילדים מקבלים טיפול תרופתי פסיכיאטרי שלא בצדק. זהו מצב מצער מאד, בו הם נכנסים למסלול שירחיק מהם את הבריאות בהמשך הדרך.  

וכאן אנחנו ההומאופתים נכנסים לתמונה.

מהי הגישה ההומיאופתית לטיפול בילדים ומבוגרים הסובלים מבעיות של קשב, ריכוז והיפראקטיביות? איך מתבצע הטיפול?

הגישה ההומאופתית כאמור מטפלת במכלול הסימפטומים של המטופל.
הניסיון הקליני שלי ושל אלפי הומיאופתים בישראל ובעולם מראה שהטיפול ההומיאופתי בבעיות של קשב וריכוז נושא תוצאות מדהימות. זה מתחיל בכך שאף ילד או מבוגר לא יטופל רק בעבור בעיות הקשב והריכוז מהן הוא סובל; בהומאופתיה מטפלים באדם, לא בבעיה שלו.

ההומאופת (או ההומאופתית) נפגשים עם הפציינט (ועם הוריו אם מדובר בילדים) ומתשאלים אותו על הבעיה ועל המופע הייחודי שלה במקרה שמולם. בטיפול הומאופתי אנחנו נמפה את כל התופעות מהן סובל המטופל. אנחנו נסקור את חייו, נאסוף את כל הסימפטומים הפיזיים, הנפשיים והמנטליים שלו ונסדר אותם כרונולוגית. נבין מה קדם למה, ומה גרם למה. ננסה להבין איך המטופל מתקיים ומה מיוחד בתופעת הקשב והריכוז אצלו (וההיפראקטיביות אם קיימת). חשוב לנו להבין איך מתנהל הפציינט, מהן תבניות הפעולה שלו, איך הוא חולה, מה עושה לו טוב ורע. הכוונה היא שההומאופת ינסה להבין את המופע המיוחד של הבעיה אצל המטופל, את האופן בו היא מופיעה אך ורק אצלו. בנוסף, אנחנו עורכים בירור בנוגע לכל ההיסטוריה הרפואית המשפחתית של הפציינט.

את כל אלו משלים תשאול בנוגע לאורח חייו של הפציינט, למשטר התזונתי שלו ונבדקת השפעתו על חוסר האיזון ממנו הוא סובל. לעיתים קרובות, אנחנו מוצאים שיש חשיבות גדולה מאד במתן ייעוץ תזונתי שיאפשר למטופל התמודדות נוחה יותר מול הבעיות, לכך מצטרפת בדיקה של אורח החיים של הפציינט ומעורבותו בספורט ובתנועה שהם פקטורים חשובים מאד לבריאות.

לאחר שנעשה ניתוח של תמונת המקרה, ההומאופת או ההומאופתית בוחרים את הרמדי האחת המדוייקת (התכשיר ההומאופתי) שמתאימה לכל התמונה של המטופל. הרמדיס ההומאופתיות נרקחות במעבדות מסודרות ומפוקחות של בתי המרקחת.

נכון לשנת 2023, בארון הרמדיס ההומאופתיות יש 591 רמדיס (תכשירים הומאופתיים) המטפלות בבעיה של קושי בקשב וריכוז! כל אחת מהרמדיס ההומאופתיות הללו מתייחסת לאופן ייחודי של בעיית הקשב והריכוז. וכך, לכל מטופל תותאם הרמדי האחת שתתייחס לבעיה באופן הייחודי אך ורק לו וכמו גם לכל שאר התופעות שמאפיינות אותו. מבחינת התפיסה ההומאופתית, בדרך לריפוי לעולם לא ננסה להדחיק את המחלה באמצעות תרופות, אלא תמיד ננסה להביא את המערכת כולה להתנהלות נכונה.

מאיפה המחשבה שככה צריך לטפל?

במרבית שיטות הריפוי של הרפואה המשלימה מבינים כי סימפטומים בודדים או תופעה מקומית הם חלק קטן מהשלם הגדול. ברפואה ההומאופתית התפיסה הזו היא לב העניינים. ברור לנו כי כל בעיה של קשב או של ריכוז קשורה באופן ישיר למספר תלונות או תופעות אחרות שקדמו לה ולכאלו שיבואו מאוחר יותר בעקבותיה, ולכן, הטיפול מתמקד במכלול הסימפטומים ובגורמים לבעיה.  
בספרים ההומאופתיים המקצועיים מובהר כי מחלות שכאלו, כמו בעיות הקשב והריכוז, הן ברובן ממקור כרוני, ולכן התעלמות מהגורם שמאפשר את הבעיה היא התנהלות לא הגיונית. כל נוירולוג או אנדוקרינולוג יאשר שניהול משטר הדופמין בגוף האדם קשור לעשרות הורמונים אחרים, ואם כך הדבר, מה ההיגיון להתעלם מכך?
מדוע שתופעה תיעלם או תירפא, אם מה שגורם לה להתקיים ממשיך לפעול ברקע?

ד"ר האנמן, מייסד ההומאופתיה, הבין כי על מנת לפתור מחלה, יש לטפל בגורמים הישירים שלה כמו גם בגורמי הרקע המאפשרים את קיומה, והכוונה כאן היא למחלות רקע, לתחלואים נוספים וגם כמובן, אורח החיים של המטופל שדורש בירור ואיזון (תזונה, מגורים, לבוש וכיוצ"ב).

"האורגנון", ספר העקרונות ההומיאופתי אותו כתב ד"ר האנמן הוא ספר מרהיב בחוכמתו. הספר מנתח את סוגי המחלות השונים ואת המופעים השונים שלהם. הוא מסביר כיצד לצפות בחולה, כיצד לתשאל אותו (או את ההורים שלו) וכיצד לרשום לו רמדיס מתאימות (תכשירים הומיאופתים).

מסקנות וסיכום

רבים מהילדים והמבוגרים הסובלים מבעיות של קשב וריכוז (והיפראקטיביות) יכולים למצוא מזור לבעיה ממקומות שונים. לצד הטיפול המקובל בתרופות פסיכיאטריות, ישנם טיפולים נוספים שנותנים מענה טוב מאד, ולעיתים מתאים יותר לבעיה ולגורמים שלה המאפשרים אותה. להבנתי ומנסיוני, טיפול הומאופתי הוא הטיפול שנותן את המענה השלם ביותר לילדים ומבוגרים הסובלים מבעיות של קשב וריכוז וכדאי בהחלט לשקול אותם לפני התערבות תרופתית פסיכיאטרית. 

כתיבת תגובה

מאמרים נוספים

בעיות קשב וריכוז והטיפול ההומאופתי

טיפול בהפרעות קשב וריכוז בהומיאופתיה, ועיקרון "התמונה השלמה". מאת גיא טידור RCHom, מנהל מכללת רמדי- לימודי הומיאופתיה, המרכז לרפואת הרמב"ם.  הקדמה: בעידן הנוכחי, הספקנו כבר

קרא עוד>>

מדוע אנחנו משקיעים בפילוסופיה?

אז מה הסיבה שאנחנו משקיעים כל כך ומדגישים בכל פרסום את לימוד הפילוסופיה ההומאופתית? המורים אצלנו כולם ותיקים, כולם למדו הומאופתיה לעומק, כולם עם רצון

קרא עוד>>

מסלול שנה אחת- הכשרה לטיפול אקוטי

ייחודי לבית ספרנו- השנה הראשונה מתוך המסלול המלא- עומדת בפני עצמה כשנה בה אנחנו מכשירים אתכם בטיפול במצבים אקוטיים* *טיפול במצבים אקוטיים בלבד. בנינו עבורכם שנת

קרא עוד>>